סיפור דרך (המשך)

יום 8

המשכנו בנסיעה בשמורת Chobe הענקית. פילים שחורים בעלי ניבים קצרים, המאופיינים לשמורה זו, חוצים את דרכינו, ערב רב של ציפורים וקבוצות גדולות של אנטילופות וג'ירפות מסביב. Mist מנווט את דרכו בביטחון בשבילי השמורה, כנראה היה עובד השמורה בעברו והפך למדריך עצמאי. לאחר כ-320 ק"מ במעמקי השמורה אנחנו מגיעים ל-Mababe Gate, שער היציאה הדרומי מהשמורה. Mist ממשיך לנסוע עוד כ-15 ק"מ של שבילים חוליים עד שהגענו לדרך עפר על גדת נחל שם אנו פורקים את האופנועים והציוד. Mist וחבריו מסובבים את הטויוטות לכיוון השמורה. לשאלתנו לאן מועדות פניהם, ענו בפשטות "חוזרים ל-Kasane, היום". איחלנו להם בהצלחה. לאנשים האלו יש קנה מידה אחר למרחקים וצריך להסתגל למרחבים העצומים של המדינה הזאת.

 

אנחנו עולים על האופנועים ומתחילים ברכיבת שטח של כ-110 ק"מ לעיר הקרובה, Maun. בדרך עוברים בכפרים ציוריים, בהם נשות הכפר מציעות למכירה את  אחד מסמלי ההיכר של  Botswana - סלסלת קש צבעונית, עשויה בעבודת יד, בעלת אלמנטים גרפיים סיבוביים. כל אלמנט כזה מייצג חיה אחרת: עין של זברה, גב של שממית, חדק של פיל וכדומה.

 

הגשם מתחיל שוב לטפטף ואנחנו מדרבנים את האופנועים. בגלל ש-Botswana שטוחה קל מאוד לאתר את ענני הגשם מרחוק ולתכנן את נתיב הבריחה. ב-Maun, אנו לנים בלודג' בשם Island Safari Lodge שהומלץ על ידי ספר ה-Lonely Planet. הספר אוצר מידע יקר ערך ונמצא אצלנו תמיד בהישג יד. הלודג' הזה בהחלט הרויח את מקומו בהמלצות הספר.

יום 9

יום שמוקדש למנוחה ולתכנון המסלול לימים הבאים. הלודג' בו חנינו הינו הותיק באזור והוקם בשנת 1973. הוא ממוקם במיקום מעולה באמצע יער חצי טרופי על שפת הנהר Thamalakane. על מנת להגיע לפתח הלודג' עלינו לרכב בשביל עפר קסום בן 2.5 ק"מ במרחבי היער. ביער בו ממוקמים החדרים והמסעדה מתרוצצים קופים, סנאים וציפורים. קופסת פסטה שהתפרקה באחד מארגזי האופנוע ותכולתה התפזרה, משכה משפחה שלמה של קופים שסעדו את ליבם כשלושה מטרים ממני תוך הפגנת תרגילי אקרובטיקה מרשימים למול עין המצלמה.

 

Laone, פקידת הקבלה בלודג' מסדרת לנו שני חדרים במחיר מיוחד, בתמורה אני מצרף אותה לטיול על האופנוע. אנחנו מסיירים בעיר ובסביבותיה. אף אחד לא זורק מבט לכיוונינו. מראה של בחור לבן עם בחורה שחורה לא ממש מושך תשומת לב. זהו חופש מחשבתי ש-Botswana מתברכת בו. העיר Maun הינה החמישית בגודלה ב-Botswana עם אוכלוסייה של כ-44,000 איש ונחשבת בירת התיירים. עם זאת, בעיני המדינה היא עדיין נחשבת רשמית לכפר. רוב התושבים מתפרנסים מתיירות, גידול עדרי פרות וחקלאות. בגלל מיקומה הקרוב לשמורות הטבע הגדולות, שדה התעופה של Maun, שמשרת בעיקר כלי טייס קטנים ובינוניים, עמוס יותר משדה התעופה הראשי שב-Gaborone, עיר הבירה.

יום 10

יצאנו מ-Maun ועלינו על כביש A3. שוטר עוצר אותי ומסמן לי לבוא אליו. "נסעת 140 במקום 120" הוא מודיע לי. "מצטער, אך אני לא חושב שנסעתי כל כך מהר" אני עונה. "אני נותן לך קנס של 650 Pula" הוא מודיע לי. "אני הולך לבדוק אם יש לי". אני חוצה את הכביש, עושה את עצמי מפשפש בחפציי וחוזר אליו. "יש לי רק המחאות נוסעים וכרטיס אשראי, אין לי כל כך הרבה מזומן עלי". "כמה יש עלייך?". חמדן וחוצפן. "יש לי 50 Pula. תוכל לתת לי חשבונית כך שאוכל לקבל החזר מס?". "מאיפה אתה?" הוא שואל. "מישראל". "מתי כבר תעשו שלום עם הפלסטינאים?" הוא מנסה להסיח את דעתי אך אני מזהה את ההזדמנות. נעמד לידו ופוצח בנאום חוצב להבות "חילוקי הדעות בינינו אינם על שטחים. הם על דת. על דת אי אפשר להסכים. אף עם לא יעבור לדתו של האחר. לכן לא יהיה שלום אף פעם בינינו. אבל אם כן נצליח לעשות שלום, יהיה שלום בכל העולם כולו". השוטר מסתכל עלי, ידיו מגרדות את פדחתו מכאב הראש שמתחיל להכות בו. הוא מוסר לי את הרישיון, משלח אותי לדרכי, מקווה שלא אומר עוד מילה. אני חוצה את הכביש ובחצי חיוך מסמן לחברים להניע מנועים. לפעמים, לומר את האמת יכול לחלץ אתכם משוד.

 

על מנת שלא לבצע נסיעת כביש ארוכה ירדנו לשטח באזור אגם Ngami. הגשמים האחרונים שירדו שם הפכו את האגם לימה והשבילים נעלמו מתחתיה. לפי גודל הדגים שהמקומיים דגו שם הבנו כי הימה הזאת קיימת כבר כמה חודשים וכי אין שום סיכוי לחצות את השטח הזה. חזרנו לכביש והמשכנו לכיוון העיר Ghanzi, נסיעת כביש ארוכה של כ-300 ק"מ. בצידי הדרכים אנו פוגשים הרבה מאוד פרות, חמורים ולעיתים נדירות - סוסים. חיות אלו, ללא גדרות ביטחון בצידי הדרך, מהוות סכנה בטיחותית לרכבים בכלל ולאופנועים בפרט. החיות אינן מפחדות משאון הרכבים החולפים ואף אינן שולחות מבט או זזות ממקומן לאופנוע שמצפצף עליהן בקול. אפריקה יודעת לשמור אותך בעירנות גבוהה.

 

Ghanzi כיום הינה עיר רפאים שמורגש כי בעברה הייתה מרכזית יותר. היום היא נחשבת לבירת מדבר ה-Kalahari ולא נדיר לראות בתחנת הדלק שלה מפלצות שטח 4X4, עמוסות בציוד ואנשים בדרכם אל ומהמדבר. ברחוב הראשי ממוקמת חנות מזכרות בה אנשי הכפרים הסמוכים מוכרים את מרכולתם. קנינו לחמים ונקניקים במרכול המרכזי, שסבל באותה שעה מהפסקת חשמל שלא נראה כי הפתיעה איש, וישבנו להכין כריכים. לאחר כמה נגיסות מהנקניק המוזר השלכנו אותו לכיוונו של כלב אשפתות שהסתובב לידינו. הכלב ריחרח קצת והעדיף להמשיך לנבור בפח הסמוך. הסתכלנו זה על זה ופרצנו בצחוק. אולי היה עדיף לבצע את "בדיקת הכלב" לפני ארוחת הצהריים הזאת.

 

את הלילה אנחנו מעבירים באתר קמפינג מחוץ ל-Ghanzi. בזמן שאנו שוקלים אם להיכנס לבריכת השחייה של הלודג', גשם שוטף נופל עלינו. החלטנו להעביר את הזמן עם הבירות המצויינות של Botswana וחבורת מקומיים שנראה כי גמרו אומר לחסל את מלאי הבירות של המקום. לאחר ארוחת ערב, שמשום מה תמיד כוללת סטייק ובירה, אנחנו פורשים למאהל שלנו. יען (ולא בת יענה, טעות נפוצה) מקומית שומרת עלינו כל הלילה ומארחת לנו לחברה בבוקר.

יום 11

היום אנו מתכננים לטעום קצת ממדבר ה-Kalahari. גודל המדבר כ-900,000 קמ"ר, רובו ב-Botswana ופירוש שמו - "הצימאון הגדול". עם זאת כמות המשקעים הממוצעת בו היא מעל 250 מ"מ ולכן ברובו הוא אינו מדבר אמיתי. ה-Kalahari משמש כאזור המגורים העיקרי של הבושמנים, כפי הנראה התושבים הקדומים ביותר של דרום אפריקה ששפתם כוללת "קליקים" כעיצורים. גודל מיכלי הדלק של האופנועים מאפשרים לנו כ-300 ק"מ של נסיעה. מהסיבה הזאת לא התאפשר לנו להיכנס עמוק מדי למדבר. רכבי 4X4 מתודרכים לסחוב איתם מיכל דלק נוסף של כ-100 ליטר, בנוסף למיכל הדלק המקורי של הרכב, לפני שיקבלו אישור להיכנס למדבר.

 

המסלול שלנו כלל כ-100 ק"מ בשטח המדבר עד לחיבור מחדש לכביש A2. הגשם שירד יום קודם הידק את החול וסיפק לנו יום רכיבה מושלם ללא אבק. אנחנו כבר מורגלים לאופנועים והשטח הסלעי/חולי רץ מתחת למיתלים. באופנועי ה-BMW ששכרנו ישנה אפשרות לכייל את המיתלים באופן חשמלי מהכידון ולבטל את מערכות ה-ABS וה-ASC. לאחר היכרות עם הכיוונונים השונים ניתן להגיע להרמוניה עם האופנוע ולזרום איתו בשביל. כשמגיעים למצב הזה מרגישים כאילו אנחנו חלק מהנוף, חולפים בתוכו ולא לידו, זאת לעומת רכב 4X4 בו הנוף חולף מבעד החלונות כמתוך מסך טלויזיה. תענוג צרוף.

 

ביום זה כיסינו יותר מ-500 ק"מ, המרחק הגדול ביותר בטיול. לקראת חשיכה הגענו ל-Jwaneng, עיר גדולה ומודרנית, כמו שאר הערים שאנו מתחילים לפגוש ככל שאנו מדרימים ומתקרבים לגבול. מפאת חוסר מקום בלודג'ים בכל העיר, שכרנו חדר במלון ונפלנו עייפים למיטות. כמובן לא לפני סעודת ערב שכללה סטייקים עסיסיים ובירות צוננות. מחיר האוכל כה מגוחך שיהיה זה פשע לא לחגוג לאחר מסלול כה ארוך.

יום 12

ממשיכים לרכב על כביש A2. על מנת לגוון את הנסיעה ולא לעבור במעבר גבול גדול, פנינו דרומה לדרכים צדדיות. במעבר גבול קטן לפעמים הדברים פשוטים וקלים יותר כמו שהתברר לנו כאן. לשוטרי הגבול נגמר מלאי המסמכים ונאמר לנו בפשטות "אין נייר, תעברו". אפריקה. Botswana מאחורינו ומזג הרוח, כמו מזג האויר, מתחיל להשתנות. אנחנו שוב בדרום אפריקה.

 

רוכבים על כביש R503 ומגיעים לעיר Mafikeng, עיר גבול טיפוסית - גדולה, מתועשת ולא מזמינה. לאחר סיבוב קצר במקומות האירוח בעיר ולמראה הגדרות החשמליות שחזרו, החלטנו להמשיך הלאה, מחוץ לעיר.  לאחר כ-20 ק"מ מצאנו את מבוקשנו במקום שנקרא Rooigrond - אחוזה גדולה, מנוהלת על ידי מקומיים, בה הוצעה לנו וילה מבודדת בת שתי קומות במחיר מצחיק. ארוחת הערב הוגשה לנו בסלון והעברנו את הערב במשחק סנוקר בדמוי פאב שליד הוילה. החיים הטובים.

יום 13

מכוונים את מכשירי ה-GPS לכיוון Pretoria. על מנת להימנע מלהיכנס ל-Johannesburg אנו עוקפים אותה מצפון. רוכבים בכבישים צדדיים, נהנים מהנוף וכמו מנסים להאריך את הדרך ובעיקר את סופה. גשם שוטף יורד עלינו אך חליפות הרכיבה, המצויידות בשכבת Gore-Tex אטומה ונושמת, מוכיחות את יעילותן. המהפך מהחום הלוהט של מדבר ה-Kalahari כמו מחזיר אותנו למציאות. אופנועי ה-BMW מצויידים בידיות כידון מחוממות ששומרות על ידינו עירניות, גם ב-12 מעלות ששררו סביבנו. יופי של פטנט. רכיבה על אופנוע בגשם, כאשר הציוד עושה את מלאכתו נאמנה, היא אחת מתענוגות החיים.

 

האופנועים, כמו סוסים שמרגישים את אורוותן הישנה, דוהרים לתוך Pretoria. אנו כבר רגילים לנסוע בצד הלא נכון של הכביש וההתנהלות של בהמות המסע מפתיעות אותנו לטובה גם בכבישי העיר הצרים. גולשים לביתו של Jonathan ומדמימים את המנועים. כ-3,000 ק"מ של אספלט לוהט, שבילי טרשים וחולות, עם משקל גבוה עברו עליהם ואנו מעריכים את יכולתיהם. מהצמיגים לא נשאר הרבה. פורקים את הציוד, עולים על ביגוד "אזרחי" ו-Jonathan מסיע אותנו למלון. בערב אנו חוגגים במסעדה קרובה עם הרבה בשר ויין.

יום 14

היחס המשפחתי של SAMA ממשיך ו-Tamzin, מנהלת המשרד, לוקחת קצת חופש ועם הג'יפ המשפחתי מסיעה אותנו לסיבוב אתרים ב-Pretoria. העיר יפה ובנויה על ההרים שסביבה. יש בה פרברים מפוארים ורכבים יוקרתיים, אך אמצעי הביטחון פוגמים בתמונה האוטופית. לקראת אחר הצהריים Jonathan מסיע אותנו לשדה התעופה ב-Johannesburg. עוד 9 שעות טיסה ננחת חזרה במציאות.